אזולאי נ' עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ

פסק דין

השופטת שושנה שטמר – אב"ד

1.המחלוקת בערעור זה היא, אם יש להכיר במערער כ"דייר ממשיך" לפי חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח-1998 (להלן "חוק הדיור הציבורי") בדירה המנוהלת על ידי המשיבה עבור ומטעם מדינת ישראל. סבו של המנוח החזיק בה כשוכר על פי חוק הדיור הציבורי, והמערער טען כי התגורר עמו בדירה בשנים שלפני מותו של הסב.

רקע עובדתי

2.הדירה, לגביה נסוב הערעור, מוכרת כדירה מס' 17 ברח' גיורא יוספטל 59 בטירת הכרמל, ורשומה כחלקה 68 תת חלקה בגוש 10679 (להלן – "הדירה"). סבו של המערער, המנוח מוריס דנה, שכר ביום 19/12/06 את הדירה מאת המשיבה. הסב נפטר ביום 9/11/10. משמע שהסב היה דייר בדירה פחות מארבע שנים (חסרים 40 ימים לארבע שנים).

המשיבה שלחה לאחר מות הסב הודעה למערער שעליו לפנות את הדירה מהעדר זכויות להמשיך ולהתגורר בה. המערער סרב לדרישה זו.

3.המערער טען בבית משפט קמא כי הוא התגורר עם הסב המנוח מאז שהמנוח שכר את הדירה, דהיינו ב-19/12/06. לפיכך, קמו לו זכויות של "דייר ממשיך" לפי חוק הדיור הציבור.

המשיבה טענה שהמערער פלש לדירה לאחר מות המנוח, וכי לא קמו לו זכויות להמשיך ולהתגורר בדירה. בטענות אלו הוגשה תביעת פינוי בבית משפט קמא, עליה ניתן פסק הדין נשוא הערעור כאן.

הקביעות שבפסק דינו של בית משפט קמא

4.בית משפט קמא קיבל את טענתו של המערער, לפיה הוא התגורר בדירה עם הסב מאז 19/12/06. בקובעה כך, הסתמכה השופטת קמא על עדויותיהם של המערער ושל שכנים לדירת המנוח (שכן ובנה של שכנה) ולא קיבלה את עמדתה של המשיבה, שנסמכה על ראיות אלו: הצהרתו של המנוח כי הוא מתגורר לבדו בדירה; דוחות ביקורים (ובכינויים על ידי המשיבה – "ביקורי מעגל") של פקחים של המשיבה שנעשו אחת לשנה (ב-25/4/07, ב-22/10/08, ב-19/7/09 וב-30/6/10). על פי דוחות אלו, לא נמצא המערער בדירה בעת הביקורים (אם כי גם המנוח עצמו לא נמצא בדירה, למעט בביקור הראשון); הצהרת אמו של המערער, המתגוררת בשכירות לפי חוק הדיור הציבורי במקום אחר בטירת הכרמל, לפיה הבן מתגורר עמה. כמו כן הצביעה המשיבה על כך שאין להסתמך על עדויות השכנים, בשל טענות שונות שהיו לה כנגד אמינותן. בית משפט קמא קבע כי הוא מאמין למערער, שהתגורר עם הסב החל מתחילת השכירות.

5.על אף קביעה זו, לפיה המערער התגורר בדירה עם הסב, פסק בית משפט קמא כי המערער איננו זכאי להמשיך ולהחזיק בה וכי עליו לפנותה: על פי סעיף 3 לחוק הדיור הציבורי, לפני תיקונו בשנת התשס"ט, היה על המערער להוכיח שני תנאים. הראשון - שהחזיק בדירה תקופה של שלוש שנים לפחות לפני יום פטירת הדייר הזכאי, והשני – שהוא זכאי בזכות עצמו לדיור ציבורי. המערער סרב לדון בשאלה אם הוא עצמו זכאי לדיור ציבורי, עקב תנאיו שלו, בלא קשר למגוריו עם הסב. נאמן לעמדתו זו, לא ענה למכתבי המשיבה שביקשה לבדוק עמו אם נתמלאו התנאים לזכאותו לדיור ציבורי עקב נתוניו שלו (להבדיל מטענתו שהוא זכאי להמשיך ולהתגורר בדירה עקב מגוריו עם הסב המנוח, טענה שנדחתה על ידי המשיבה). לפיכך, הורה בית משפט קמא על פינוי המערער מהדירה (וראו מיהו הזכאי לדיור ציבורי בפרק ההגדרות לחוק הדיור הציבורי – "'השכרה ציבורית' - השכרה למי שהופנה על ידי משרד הבינוי והשיכון או המשרד לקליטת העליה לחברה לדיור ציבורי לצורך שכירת דירה ציבורית").

טענות הצדדים בערעור

6.המערער טען כי בית משפט קמא שגה כאשר התעלם מהוראותיו של חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010 התשס"ט-2009 (ס"ח 2203, התשס"ט-23/7/2009) (להלן – "חוק ההתייעלות"), הקובע בסעיף 69 תיקון לסעיף 3 לחוק הדיור הציבורי וכן, בסעיף 70(א), הוראות מעבר לתחולת התיקון. על פי סעיף 70(א) הנ"ל, המערער זכאי, לטענתו, להחזיק בדירה בלא קשר לנתוניו הוא, כאשר התנאי היחיד שעליו למלא הוא מגורים עם הדייר הזכאי במשך ארבע שנים לפני מותו. מכאן, לעמדת המערער, בית משפט קמא טעה כאשר סבר שעל המערער להראות כי הוא זכאי להיות דייר על פי החוק בשל נתוניו שלו.

7.המשיבה טענה כי המערער איננו ממלא את התנאי הקבוע בחוק ההתייעלות, של מגורים במשך ארבע שנים עם המנוח, ושהסב המנוח לא התגורר במושכר תקופה הנדרשת בחוק על מנת שייחשב כ"דייר זכאי", שקרובו רשאי להחזיק במושכר לאחר מותו אם התמלאו התנאים של מגורים עם המנוח. עוד עמדה המשיבה ובאריכות על כך שלא היה מקום לקבוע כקביעה עובדתית, כי המערער התגורר בדירת הסב המנוח לפני מותו.

דיון והכרעה

8.ערעור זה הוא ערעור סרק, שהתוצאה בהגשתו ובמתן עיכוב ביצוע של פסק הדין היתה שהמערער המשיך והחזיק בדירה מאז מות הסב, מבלי שהיה זכאי להחזיק בה על פי חוק הדיור הציבורי, וזאת על חשבון נצרכים אחרים, שחוק הדיור הציבורי נועד לעזור להם למצוא פתרונות דיור מוזלים בהתאם למצבם הכלכלי והסוציאלי. השופט רובינשטיין כתב לעניין הצורך לאפשר שימוש בדירה שחוק הדיור הציבורי חל עליה לנזקקים ולא לאחרים, ברע"א 3798/07 משה זריהן נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ. ניתן ביום 12/5/08:

"שותף אני להגדרת תכליתו של הדיור הציבורי בפי בתי המשפט הקודמים, כמיועד לאוכלוסיות שאין בידן להשיג דיור בשוק הפרטי, תוך מקסום הדירות הציבוריות לשימוש הנזקקים. בעיני קיומם של נזקקים אחרים - רבים למרבה הצער - העומדים בתור לדיור ציבורי, הוא שיקול ראשון במעלה בפרשנות החוק. גם זכאות מקודם איננה מקנה "חתימת קבע" על דירה פלונית, שתעמוד ריקה בלא שתשמש למטרותיה לנזקקים לכך"

9.הכרעתי תסתמך על העובדות שקבע בית משפט קמא. אמנם רבים הספקות העולים מהראיות שהובאו, אם אמנם התגורר המערער עם הסב המנוח; האם הצהירה לעמידר, כשקיבלה דירה מהמשיבה בשכירות על פי חוק הדיור הציבורי, שהמערער מתגורר עמה, היא חזרה והצהירה ביום 10/8/10 כי בנה מתגורר עמה וזאת על מנת לקבל הנחה, ובהסתמך על יתר ראיות המשיבה. מאחר שיש לדחות את הערעור מטעמים משפטיים אפילו נתבסס על קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, לא מצאתי לנכון לדון בטענותיה של המשיבה, שהן טענות כבדות משקל, שיש להתערב במסקנותיו העובדתיות של בית משפט קמא, ואכבול עצמי לקביעה, שהמערער התגורר עם הסב מאז תחילת השכירות, 19/12/06, ועד ליום 9/11/10, ובסה"כ ארבע שנים פחות 40 ימים.

10.על פי סעיף 1 לחוק הדיור הציבורי "זכאי" הוא:

"מי שמתגורר בדירה ציבורית תקופה של חמש שנים לפחות, ואין בבעלותו, או בבעלות קרובו, דירה או מקרקעין אחרים" (ההדגש בקו לא במקור, ש.ש)